מקומי - להכיר את האנשים שחיים סביבנו
מקומי

מקוֹמִי | Mekomi | مِكومي

להכיר את האנשים שחיים סביבנו

השבוע במקומי

חפצי ציון מוזס

זה לוקח את היהדות מהעיסוק במה את לובשת, באם תתחתני או בחוקי כשרות, ומחזיר לה את הכבוד ואת החיים שלה – יהדות כתורת חיים.

גדלתי בסביבה מאוד יהודית אבל ליברלית. סבא שלי היה רב קונסרבטיבי, אבא שלי מתעסק בחינוך יהודי, כך שתמיד הרגשתי הסמן השמאלי מבחינת הדת וזה לא היה פשוט חברתית. כינו אותי "רפורמית", כמו שהיום משתמשים בביטוי "סמולן".

פגשתי את האיש שלי, את יונתן, בצבא. הוא מגיע ממשפחה חילונית לגמרי, כך שזה היה מסע משמעותי עבורנו – אנחנו נשואים כבר 13 שנים. אני חושבת שהסוד הוא לכבד אחד את השני. הוא היה פתוח, למד, הרגשתי שהוא שותף. כיום כבר לא חשוב לי להגדיר את עצמי ואיך אחרים מגדירים אותנו. אנחנו שומרים שבת כדרכנו, לא משתמשים בחשמל, עושים קידוש וחלק מהדברים של שבת. יונתן יכול לקרוא הודעות בטלפון, אבל לא יעבוד על המחשב. אני אוהבת מאוד את השבת שלנו, שיכולה גם להיות סתם בפיג'מה עם משחקי לוח. אני מרוצה מזה שאין מסכים ושאנחנו לא נוסעים בשבת. זה מייצר את המשפחתיות שלנו.

לסיפור המלא »
מקומי

סיפורים מקומיים נוספים

רועי לחמנוביץ'

תם עידן המגירות. אנחנו כמערכת לא מאורגנים להתמודד עם השינוי הזה

אנחנו קבוצה של שבטים ואני חושב שנשאר קבוצה של שבטים. איחוד בין השבטים לא יקרה לעולם. אבל אין מספיק תשומת לב לאיך השבטים האלו משתנים תוך כדי תנועה. אם החברה הישראלית לא תשכיל להבין שהקהילות השונות עוברות שינוי – תהיה בעיה. בציונות הדתית יש קבוצה שקרובה יותר לחרדים מאשר לפלגים אחרים בציונות הדתית. המסורתיים – חלקם יותר דתיים מאלו בציונות הדתית שמגדירים את עצמם דתיים. תם עידן המגירות. אנחנו כמערכת לא מאורגנים להתמודד עם השינוי הזה.

לסיפור המלא »

החשש שלי הוא שהעשייה שלי תיעצר, כי כל יום אצלי זו מלחמה

הייתי בת 28 כשאיבחנו אותי. חייתי אז בתל אביב, עם שני תארים בהיסטוריה וקריירה בתיירות. קמתי יום אחד עם נימולים ברגליים ולא יכלתי ללכת. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: אוקיי, משהו כאן לא בסדר. רופאת המשפחה זיהתה את הסימנים והפנתה אותי למיון. המשכתי בסדרת בדיקות וכשהגיעה ההודעה בפקס, הבנתי טוב מאוד מה יש לי – ידעתי מה זו טרשת נפוצה.

לסיפור המלא »
אמנון ליפקין, תל-אביב | פרויקט צילום מקומי

קל מאוד להלביש על העבודות שלי פוליטיקה או ביקורת על הממשלה, אבל אצלי זה צמח ממקום אחר – זה צמח מהטיפול שלי.

אולי יש אנשים שבעיניהם זה מוזר, אבל לי זה מאוד מתאים – גם הסטודיו שלי וגם הבית שלי פתוחים לקהל. עם השנים הבנתי שזה משהו שמתאים לי וכיף לי. בנחלת בנימין פוגשים המון אנשים מכל הסוגים, ופעמיים בשבוע זה תיבלון נחמד לשאר השבוע, שבו אני בגפי בסטודיו. זה מאפשר לי להראות לאנשים לא רק את המוצר אלא גם את התהליך, איך זה נעשה – גם אם זה פח הזבל שיצרתי בבית. עם השנים למדתי לכמת את זה גם לדברים שאני יכול למכור.

לסיפור המלא »
אושרה קמחי | פרויקט צילום מקומי - להכיר את האנשים שחיים סביבנו

כשאתה נוסע ליום יומיים, היעד הוא העניין. בטיול הזה – עניינה אותנו הדרך.

לבעלי יש אופנוע אספנות, אז הבנתי שאם אני רוצה שהטיול הזה יקרה, אני צריכה להכניס את המילה "אופנוע" למשפט. ככה נולד: טיול סובב ישראל – תשעה ימים על אופנוע. יצאנו מהבית בקיבוץ טללים שבנגב, ירדנו לאילת, משם לעין גדי ולמחרת עמק-יזרעאל ואז הגולן. זו היתה הזדמנות להתארח ולפגוש את כל החברים שאנחנו לא מצליחים לפגוש ביומיום, כי לרוב כשאומרים לנו: "תקפצו לבקר", מדובר בתפירה של חצי מדינה. אנשים ממש פתחו בפנינו את הלב, את הדלת ואת המקרר – זה היה נהדר!
טיול באופנוע זו חוויה מאוד מיוחדת. מרגישים בה את הטמפרטורה משתנה לאורך היום, שומעים את הקולות מבעד לקסדה ומריחים את הריחות. בעיקר רואים בנסיעה כזו את הנוף, את הצבעים של השמש לאורך היום ואת כל הגוונים של מדינת ישראל – מחום לירוק ובחזרה לחום של הנגב. הפגיעות והדריכות ברכיבה מאוד גבוהות וכשאין טלפון ביד – שמים לב לפרטים וחווים יותר. כשאתה נוסע ליום יומיים, היעד הוא העניין. בטיול הזה – עניינה אותנו הדרך.

לסיפור המלא »
אלעד חן, אשקלון

מהנוסעים במונית אני שומע הרבה על קושי כלכלי, השכר נמוך והמחייה יקרה יחסית.

במקצועי אני מהנדס חשמל, אבל כבר חמש שנים אני נהג מונית. לפני זה הייתי בהייטק; עבדתי שנתיים באינטל, אבל בעקבות קיצוצים עזבתי. באינטל המשרה שלי היתה ארבעה ימי עבודה ואחריהם ארבע ימי חופש, ופתאום לעבור מזה לחמישה או שישה ימי עבודה רצופים בשבוע לא היה קל. למוניות הגעתי במקרה, ניסיתי ונקלטתי. כאן אני אדון לעצמי, קובע מתי אני עובד ומתי לוקח חופש, מסתובב הרבה ופוגש אנשים. זאת לא עבודה רעה, אבל אני עדיין ממשיך לחפש בהייטק, אולי אוכל לחזור.

לסיפור המלא »
דני סאביץ', מבשרת | פרויקט צילום מקומי - להכיר את האנשים שחיים סביבנו

אז הלכנו לבית המשפט וזכינו. יום לפני המצעד כשראיתי הדגלים פרצתי בבכי – זה היה מאוד מרגש.

המוטיבציה שלי לפתוח את הבית הפתוח, היתה כדי שלבן נוער שמגלה את המיניות שלו יהיה לאן ללכת ולא והוא יצטרך לשאוב את מקורות המידע שלו בגן העצמאות או כמו שאני גיליתי כילד חנון, דרך האנציקלופדיה העברית

אנחנו חוגגים השנה 50 ל Stonewall שהתחילה את המהפכה הלהט"בית.

לסיפור המלא »

לא מפריע לי להיות ברקע. התפקיד שלי הוא לטפל; אני אוהבת את העבודה שלי וגם מרוויחה כסף ויכולה לעזור למשפחה שלי

11 שנים אני בישראל, מאז שהייתי בת 39. בפיליפינים למדתי תואר במסחר והנהלת חשבונות, ועבדתי בחברה גדולה עד שאמי נפטרה מסרטן. בגלל שאני הילדה הצעירה ביותר של הורי, חזרתי הביתה כדי לטפל באבי שנשאר לבד. אחרי חמש שנים בבית אמרתי לו שאני לא יכולה יותר, שאני רוצה לראות עולם. מחברים שמעתי על ישראל, המקום שבו ישו נולד, והחלטתי לבוא לפה. ישראל מצאה חן בעיני, ונשארתי.

לסיפור המלא »

אני גאה בזה שאני בדואית ושאני מחברה מסורתית. עם כל הידע שלי וכל השאיפות, תמיד תראי אותי על הג'לבייה ועם השל שלי

תמיד הייתי ילדה חרוצה, עם חזון וראייה קדימה. רציתי לראות עולם, לפרוץ דרך. בחצר בית הספר שלנו היה חדר קטן, ובו היתה המרפאה של דר' סאלים. כל יום בהפסקה הייתי יוצאת, עם ספר ביד, ויושבת מול החדר שלו, רואה איך הוא מטפל בחולים שמגיעים. יום אחד הוא קרא לי, ושאל אותי למה אני יושבת שם; אמרתי לו שאני מסתכלת איך הוא עוזר לאנשים, ושיום אחד גם אני אהיה רופאה. הוא נתן לי חלוק במתנה, ואני עשיתי לעצמי סטטוסקופ והייתי בודקת איתו אנשים.

לסיפור המלא »

השבוע במקומי

חפצי ציון מוזס

זה לוקח את היהדות מהעיסוק במה את לובשת, באם תתחתני או בחוקי כשרות, ומחזיר לה את הכבוד ואת החיים שלה – יהדות כתורת חיים.

גדלתי בסביבה מאוד יהודית אבל ליברלית. סבא שלי היה רב קונסרבטיבי, אבא שלי מתעסק בחינוך יהודי, כך שתמיד הרגשתי הסמן השמאלי מבחינת הדת וזה לא היה פשוט חברתית. כינו אותי "רפורמית", כמו שהיום משתמשים בביטוי "סמולן".

פגשתי את האיש שלי, את יונתן, בצבא. הוא מגיע ממשפחה חילונית לגמרי, כך שזה היה מסע משמעותי עבורנו – אנחנו נשואים כבר 13 שנים. אני חושבת שהסוד הוא לכבד אחד את השני. הוא היה פתוח, למד, הרגשתי שהוא שותף. כיום כבר לא חשוב לי להגדיר את עצמי ואיך אחרים מגדירים אותנו. אנחנו שומרים שבת כדרכנו, לא משתמשים בחשמל, עושים קידוש וחלק מהדברים של שבת. יונתן יכול לקרוא הודעות בטלפון, אבל לא יעבוד על המחשב. אני אוהבת מאוד את השבת שלנו, שיכולה גם להיות סתם בפיג'מה עם משחקי לוח. אני מרוצה מזה שאין מסכים ושאנחנו לא נוסעים בשבת. זה מייצר את המשפחתיות שלנו.

לסיפור המלא »
מקומי

סיפורים מקומיים נוספים

דילוג לתוכן