נולדתי עיוור לחלוטין בגלל התפתחות לא סדירה של העיניים במהלך ההריון. למזלי נולדתי למשפחה שמאוד מחבקת ואוהבת, לפעמים קצת יותר מדי, עם אמא פולניה יש לזה השלכות. אני את העצמאות שלי לקחתי, לא קיבלתי. את השנתיים הראשונות של חיי העברתי בסדרת ניתוחים אצל טובי המומחים לרפואת עיניים ובזכותם ובזכות ההשקעה של הורי התחלתי לראות את המעט מאוד שאני רואה היום ורק בעין ימין. זה שאני מסתכל עליכם לא אומר שבאמת יש לי קשר עין אתכם. אם יש משהו שבאמת חסר לי זה קשר עין והבנה של הבעות פנים, אבל אני מרגיש את ההבעות שלכם. הפיצוי החושי שלי עובד מאוד חזק.
כבר מגיל צעיר הבנתי שיש לי שתי אפשרויות בחיים, אפשרות אחת זה לשבת בבית ולרחם על עצמי, אפשרות שנייה זה לצאת לאוויר העולם ולהשתלב תעסוקתית, מקצועית והכי חשוב – להשתלב חברתית. אולי דווקא בגלל שהעיוורון מולד הגעתי היום למצב שבו אני כמעט ולא מתוסכל מזה שאני לא רואה. מה שמחזיק אותי זה לדעת שיש לי מספיק סיבות טובות לקום בבוקר ולעשות דברים שאני בוחר ואוהב לעשות. הידיעה שיש לי חברים שבאמת באמת אוהבים אותי ותומכים בי, זה כל מה שאני צריך. למרות שאני בן אדם מאושר וחייכן, אני כמו כל אחד עם עליות וירידות, אבל למדתי לקום ולהתחזק ממשברים ולזהות את ההזדמנות ההתפתחותית בכל משבר.
כל הורה אוהב את הילד שלו וקשה לו לשחרר, אך כשזה מגיע להורה לילד עם מוגבלות הדברים האלו מאוד מתחדדים. ההורים שלי פשוט עשו בשבילי הכל. אני זוכר שהלכתי עם אמא של לקריון כילד, נכנסנו לחנות בגדים ואמא שלי פנתה למוכרת: " אני צריכה בשבילו חולצה…הוא עיוור". המוכרת צקצקה וענתה לה:"אני מבינה", ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מבושה. זה גרם לי להתבייש במצב שלי.
בפעם הראשונה שיצאתי עם חברים למסעדה, לא הייתי מסוגל לדבר עם המלצרית. היא מן הסתם העדיפה לדבר עם מי שיוצר איתה קשר עין ושאלה את החברים שלי: "מה הוא רוצה לאכול?". כל כך התביישתי, שלא ביקשתי מהחברים או מהמלצרית להקריא לי את התפריט.
בתיכון עברתי שינוי של 180 מעלות. הייתה לי אפשרות ללכת למסגרת עם כיתת עוורים, שהיתה רחוקה מהבית או ללכת לבית ספר בלי כיתת עיוורים, שנמצא מול הבית. בבית הספר הזה, כמו רוב בתי הספר כיום, לא הוציאו את הילד החוצה למורים תומכים, אלא הביאו את המורים לילד.
כשנחתתי בביה"ס החדש, הילד היחיד עם עיוורון, לא באמת ידעו מה לעשות איתי. הילדים במקרה הטוב התרחקו ובמקרה הרע הציקו לי. במשך שלוש שנים המצב החברתי שלי הלך והידרדר, כולל נעצים על הכיסאות וצ'פחות עם מסטיק על הגב. במיוחד אני זוכר איך הזמנתי את ילדי הכיתה אלי הביתה ביומולדת, ואף אחד לא בא. אז הידרדרתי למשבר עמוק והודעתי למורה התומך, שאני בבי"ס הזה לא מוכן להמשיך. את עצתו אני זוכר עד היום (ואנחנו עדיין בקשר). הוא אמר לי:
"עשיתי עליך קצת תצפיות בהפסקות. ראיתי שילדים מסתכלים עליך במבטים סקרנים, הם רוצים לגשת אליך אבל לא מעזים. יאללה תעשה עם זה משהו!"
"מה אתה רוצה שאני אעשה?", עניתי לו, "אני צריך עזרה, אני הרי לא רואה אותם. שהם יפנו אלי".
אבל הוא התעקש: " לא, הם מתביישים, אתה צריך לפנות אליהם. בניגוד למורים אחרים שהיו לך עד היום, אני לא אעשה שום דבר במקומך. אני אעזור לך כמה שאני יכול מאחורי הקלעים" .
אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות לפעול, הרי הכיתה מבחינתי היתה 40 ילדים עוינים. ובכל זאת הרמתי טלפון למחנכת שלי וגמגמתי לה שיש לי רעיון: "אולי בשעת חברה תתני לי שיעור אחד לדבר עם הכיתה? אני רוצה שיתקרבו אלי". היא התלהבה, לא הבינה איך לא חשבנו על זה קודם ופינתה לי זמן כבר למחרת, שעה רביעית, שעה שבה כולם כבר רוצים הביתה.
למחרת עמדתי מול הכיתה עם האביזרים שלי ואמרתי: "לא באתי היום להעביר לכם שיעור, באתי לדבר איתכם. אני לא רוצה לשכנע אתכם להיות חברים שלי, אני רוצה שתשאלו אותי כל מה שעולה לכם לראש". קיבלתי מבול של שאלות ואני זוכר שהיה צלצול ואף אחד לא קם מהכיסא. הכיתה כולה התנדבה להישאר עוד שיעור שלם בכדי לדבר איתי. לקראת הסוף שאלו אותי אם אפשר לבוא לבקר אותי ולראות איך אני מסתדר בבית, ואז עוד מישהו פנה אלי: "אנחנו יוצאים בערב, רוצה להצטרף?". בבת אחת הפקק נחלץ ועברתי להיות מאחד הדחויים בשכבה לאחד המקובלים. אחרי כמה ימים זומנתי לחדר המנהלת. חששתי לרגע, אבל היא רק ביקשה שאעבור בכל הכיתות ואעשה את אותה השיחה. פתאום כל בית הספר הכיר אותי.
באותו התקופה הגיע הצו הראשון. לא שאלו אותי אם אני רוצה להתנדב או לקבל פטור, אלא הודיעו לי שאדם עם עיוורון לא יכול לשרת בצבא – כפו עלי פטור. החלטתי שזה השביל הבא שאני פורץ – אני רוצה להתנדב. אחרי שלוש שנים הצלחתי להתגייס כמתנדב. פעמיים קיבלתי חייל מצטיין. תפקדתי כטכנאי מחשבים ונתתי הדרכות ותמיכה טכנית. מכל מסגרת שעברתי פיתחתי חברויות לכל החיים. גיליתי על עצמי שיש בי פוטנציאל שלא מימשתי והחלטתי לעשות תיקון בחיים. אין אדם שארצה לדבר איתו ולא אוכל – שום דבר לא יגביל אותי.
