תמיד הייתי ילדה חרוצה, עם חזון וראייה קדימה. רציתי לראות עולם, לפרוץ דרך. בחצר בית הספר שלנו היה חדר קטן, ובו היתה המרפאה של דר' סאלים. כל יום בהפסקה הייתי יוצאת, עם ספר ביד, ויושבת מול החדר שלו, רואה איך הוא מטפל בחולים שמגיעים. יום אחד הוא קרא לי, ושאל אותי למה אני יושבת שם; אמרתי לו שאני מסתכלת איך הוא עוזר לאנשים, ושיום אחד גם אני אהיה רופאה. הוא נתן לי חלוק במתנה, ואני עשיתי לעצמי סטטוסקופ והייתי בודקת איתו אנשים.
את האנרגיה לעשיה קיבלתי מהבית. אמא שלי היתה אישה עצמאית, חזקה מאוד. היא גידלה אותנו לבד, חמישה ילדים, ותמיד אני זוכרת אותה יוזמת שיתופי פעולה עם עוד נשים כדי לקדם עניינים חברתיים וכדי להביא עוד כסף הביתה, להתפרנס. בסוף כיתה ח' הפסקתי ללמוד, כי ביישוב שלנו אין תיכון ולא היתה שום תשתית להסיע אותנו לבתי ספר רחוקים יותר. חשבתי שאני אצטרך לנטוש את כל החלומות שלי, אבל אחרי כמה שנים גיליתי במקרה את האפשרות ללימודים אקסטרניים ושכנעתי עוד שש חברות להצטרף אלי. השלמנו את הלימודים בבאר שבע, והיום כולנו מנהלות פרויקטים חשובים בקהילה שלנו. אחת מאיתנו אפילו הגיעה עד לימודי דוקטורט באמנות. בסופו של דבר לא הצלחתי לממן לעצמי לימודי רפואה, אז החלטתי שעשיה חברתית תהיה הכלי שלי להביא לשינוי ביישוב שלנו, בחברה שלנו, כדי שהבנות שלנו יקבלו מה שאנחנו לא קיבלנו.
אני גאה בזה שאני בדואית ושאני מחברה מסורתית. עם כל הידע שלי וכל השאיפות, תמיד תראי אותי על הג'לבייה ועם השל שלי. זאת התרבות שלי, זה מה שמאפיין אותי לעומת נשים אחרות ואני לובשת את זה מתוך בחירה אישית. אבל המשימה שעומדת בפני האישה הבדואית היא משימה כפולה: לא ברור מאליו שאנחנו יוצאות ללימודים או לעבודה כשאין משאבים, אין מוסדות חינוך ויש חוסר בכל המסגרות התומכות. ועדיין, נשים בדואיות מצליחות להגיע לכל מוסד אקדמי במדינה. ההבדל מהעבר הוא עצום – אנחנו לא נשארנו במדבר עם הגמל והסוס.
ראיון: שרון טל | עריכה: חגי גריידי | צילום: עפר קידר
