אולי יש אנשים שבעיניהם זה מוזר, אבל לי זה מאוד מתאים – גם הסטודיו שלי וגם הבית שלי פתוחים לקהל. עם השנים הבנתי שזה משהו שמתאים לי וכיף לי. בנחלת בנימין פוגשים המון אנשים מכל הסוגים, ופעמיים בשבוע זה תיבלון נחמד לשאר השבוע, שבו אני בגפי בסטודיו. זה מאפשר לי להראות לאנשים לא רק את המוצר אלא גם את התהליך, איך זה נעשה – גם אם זה פח הזבל שיצרתי בבית. עם השנים למדתי לכמת את זה גם לדברים שאני יכול למכור.
אני אוהב שכל אחד לוקח את הדברים שאני מייצר לאן שהוא לוקח. יש כאן עבודות שפחות נמכרות אלא יותר מייצרות תגובות. קל מאוד להלביש על העבודות שלי פוליטיקה או ביקורת על הממשלה, אבל אצלי זה צמח ממקום אחר – זה צמח מהטיפול שלי. זה התחיל מ-"בקבוק מסיר אשמה" ומשם התפתחו עוד דברים שנולדו מתוך הטיפול. זה צף אצלי מתוך מקום של עניין, לא ממחשבה מאוד ספציפית ואחרי זה כל אחד מוזמן להוסיף לזה אינטרפרטציה.
הרבה מהדימויים וההשראה שלי באים מתל אביב, תל אביב שלי, תל אביב של ילדותי וגם תל אביב של היום. בעברי למדתי מתמטיקה ועסקתי שנים רבות במחשבים. לאורך עשור לאט לאט התגלגלתי והקשבתי לרצון הפנימי שלי ליצור ולשתף – לא למדתי אומנות, בשלב מסויים לקחתי קורס תפירה אבל זה בא מתוכי.
תמיד מאוד אהבתי לרקום. וכשהגיעה לידי מכונת תפירה, הרגשתי שזה הזמן שלי לייצר משהו שאוכל לשתף ואולי גם למכור. יש עוד הרבה דברים שאני אוהב לייצר, אבל זה המדיום שאותו התרגלתי לשתף עם העולם.
עריכה: שרון טל | צילום: עפר קידר
