כשהבן שלי היה בן כמה חודשים לקחתי אותו לבית חולים כי הוא הרגיש לא טוב. אחרי שהאחיות אמרו לי כמה הוא חמוד, פתאום ראיתי שהן ניגשות לחדר צדדי ושמות מסיכות על הפנים. שאלתי אותן, למה צריך מסיכות? ואחת אמרה לי בפשטות, "בגלל שהוא אתיופי". הרמתי את כל בית החולים בצעקות, ואחר כך הצלחתי להעביר אותו לקבל טיפול במקום אחר. זאת הגזענות שאנחנו מתמודדים איתה, עדיין, וזה הורג אותי. אני באתי לכאן כילדה, עברנו ייסורים והקרבנו הרבה. הוא נולד בארץ, ואני רוצה שזה ייעצר אצלו. זאת המשימה שלי: בחרתי להיות כאן וכל יום אני בוחרת בזה מחדש, ואני אאתגר את הילדים שאני מחנכת ואת כולם עד שהמצב הזה ישתנה.
גדלתי באיזור שלא היה מרכז של יהודים באתיופיה. חינכו אותי על אהבת אדם באשר הוא אדם, ועל שיוויון. היו לנו חיים נוחים ומודרניים, בעיר עם חינוך מסודר. רק לקראת העליה שלנו לארץ עברנו לאיזור שבו גרו קרובי משפחה, ושם כבר היו הבחנות ברורות מאוד בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. לאמא שלי תמיד הייתה שייכות עמוקה לדת, גם כי אביה היה קייס מאוד מוכר, אבל עד אז החיים שלנו לא התנהלו על פי הזהות היהודית.
העליה לארץ היתה הלם. לא מצאתי את עצמי בין הישראלים שנולדו כאן ולא בין יוצאי אתיופיה האחרים, שהגיעו מרקע שונה לגמרי. הייתי מספרת על החיים שהיו לי שם, חיים כמו כאן, והיו קוראים לי שקרנית. החברות הכי טובות שלי היו העולות מרוסיה. הבנו אחת את השניה בלי לדבר; החוויות שלנו היו דומות.
אמא שלי לא מפסיקה להחדיר בי ובאחיותי את המטרה: הקרבתי את חיי כדי שתהיו פה, ויש לכן תפקיד. לא באתן לנוח. תצטרכו לעזור לכל מי שחלש ועני. ומאז אני חובשת ומחליפה הרבה כובעים: מול יוצאי אתיופיה כשונה מהם, ומול הישראלים כיוצאת אתיופיה; עם הילדים [בבית ציפורה] אני דמות חזקה שלא עושה הנחות ודוחפת להתקדם, ומול ההורים – נלחמת בדעות קדומות. לא ליפול לסטריאוטיפים ותמיד להעביר מסר. ככה, לאט לאט, נשנה את התפיסות.
ראיון: שרון טל | עריכה: חגי גריידי | צילום: עפר קידר
