11 שנים אני בישראל, מאז שהייתי בת 39. בפיליפינים למדתי תואר במסחר והנהלת חשבונות, ועבדתי בחברה גדולה עד שאמי נפטרה מסרטן. בגלל שאני הילדה הצעירה ביותר של הורי, חזרתי הביתה כדי לטפל באבי שנשאר לבד. אחרי חמש שנים בבית אמרתי לו שאני לא יכולה יותר, שאני רוצה לראות עולם. מחברים שמעתי על ישראל, המקום שבו ישו נולד, והחלטתי לבוא לפה. ישראל מצאה חן בעיני, ונשארתי.
עברתי הרבה מקומות עבודה. בהתחלה טיפלתי בקשיש ערירי, אבל לא היה לי טוב אצלו ועברתי לקשישה אחרת. שם התייחסו אלי יפה, כאילו אני חלק מהמשפחה. לכל מה שהם עשו יחד הם צירפו אותי. נהניתי להיות איתם ולחוות דברים חדשים. כשהאישה שטיפלתי בה נפטרה, הייתי צריכה לחדש את הויזה שלי כדי להישאר בארץ, וחיפשתי משפחה המתאימה. היתה אישה אחת עם ניוון שרירים שדרכה הצלחתי לקבל ויזה, אבל היא התייחסה אלי נורא. אני זוכרת פעם אחת שהרגשתי לא טוב, והיא סירבה שאלך לראות רופא. אחרי שלוש שנים איתה עזבתי וחיפשתי עבודה אחרת, ואז היכרתי את אודל-יה. כאן הרגשתי שיש לי משפחה אמיתית, כמו זאת שרחוקה ממני בפיליפינים. אני יודעת שיש מי שאוהב אותי, וטוב לי.
הישראלים נחמדים בעיני. יש לי חברות פיליפיניות שיש להן אפילו בני זוג ישראלים, אבל אני לא רוצה. הקהילה שלנו כאן גדולה, ולפעמים מרגישים כאילו אנחנו עדיין שם, בפיליפינים. נמצאים הרבה יחד, ויש אירועים ומסיבות. אני פחות אוהבת מסיבות; הולכת מדי פעם וזה מספיק לי.
לא מפריע לי להיות ברקע. התפקיד שלי הוא לטפל; אני אוהבת את העבודה שלי וגם מרוויחה כסף ויכולה לעזור למשפחה שלי בפיליפינים וזה עוזר להם מאוד. אני מתגעגעת, במיוחד לאבא שלי שהוא כבר בן 89 ולאוכל הפיליפיני, אבל טוב לי בישראל וכל עוד אוכל אני שמחה להישאר.
