חפצי ציון מוזס: זה לוקח את היהדות ומחזיר לה את הכבוד - יהדות כתורת חיים | מקומי

מקומי

אנחנו חולקים מקום אבל לא מכירים, מופרדים לשבטים וקהילות, חיים, לומדים ועובדים בנפרד. לא הגיע הזמן להכיר?

"מקומי" הינו פרויקט צילום חברתי המאפשר היכרות עם הנשים והגברים המרכיבים את החברה בישראל. מאחורי הפרויקט עומדים עפר קידר צלם ובלוגר, שרון טל אשת החברה האזרחית וחגי גריידי אחד שאכפת לו. רוצים להשתתף? כיתבו לנו

מקומי

יש לך סיפור מקומי?

החיפוש אחר סיפורים מקומיים ממשיך!
רוצה להתראיין ולהצטלם?

חפצי ציון מוזס
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

זה לוקח את היהדות מהעיסוק במה את לובשת, באם תתחתני או בחוקי כשרות, ומחזיר לה את הכבוד ואת החיים שלה – יהדות כתורת חיים.

חפצי ציון מוזס, ירושלים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

גדלתי בסביבה מאוד יהודית אבל ליברלית. סבא שלי היה רב קונסרבטיבי, אבא שלי מתעסק בחינוך יהודי, כך שתמיד הרגשתי הסמן השמאלי מבחינת הדת וזה לא היה פשוט חברתית. כינו אותי "רפורמית", כמו שהיום משתמשים בביטוי "סמולן".

פגשתי את האיש שלי, את יונתן, בצבא. הוא מגיע ממשפחה חילונית לגמרי, כך שזה היה מסע משמעותי עבורנו – אנחנו נשואים כבר 13 שנים. אני חושבת שהסוד הוא לכבד אחד את השני. הוא היה פתוח, למד, הרגשתי שהוא שותף. כיום כבר לא חשוב לי להגדיר את עצמי ואיך אחרים מגדירים אותנו. אנחנו שומרים שבת כדרכנו, לא משתמשים בחשמל, עושים קידוש וחלק מהדברים של שבת. יונתן יכול לקרוא הודעות בטלפון, אבל לא יעבוד על המחשב. אני אוהבת מאוד את השבת שלנו, שיכולה גם להיות סתם בפיג'מה עם משחקי לוח. אני מרוצה מזה שאין מסכים ושאנחנו לא נוסעים בשבת. זה מייצר את המשפחתיות שלנו.

מחוץ לבית יונתן אוכל הכל – זה מעורר עם הילדים שיחות מעניינות. הילדים בבית ספר דתי, הבן הולך עם כיפה וציצית – הם מקבלים את זה שככה זה בבית הספר, ממש כמו החולצה עם הסמל. ככל שהם יגדלו זה יהיה יותר מאתגר. למעשה – לא סטיתי מהדרך של ההורים שלי בצורה משמעותית. האחים הגדולים שלי חיים בקהילות אורתודוקסיות-שוויוניות, אני פשוט סנטימטר ליד.

חפצי ציון מוזס | פרויקט צילום מקומי
"קהילת ציון חיה את ירושלים של מטה, אבל מחוברת מאוד לירושלים של מעלה, למה שירושלים יכולה להיות." (חפצי ציון מוזס)

כשמצאנו את קהילת ציון, הבנו שאנחנו במקום הנכון. קהילת ציון עובדת על המרחב הארץ-ישראלי. היא מנסה להכיל בתוכה זהויות מורכבות. יש אצלנו אנשים על הספקטרום הדתי, עדות ומוצאים מגוונים, גיוון משפחתי מאוד רחב – זה מאוד נדיר בקהילות דתיות. יש אצלנו למשל אנשים שלא התחתנו, גרושים, גיוון של מגדר ונטיות מיניות. הרבה שלנו תמר אלעד אפלבום הובילה את תפילת הדרך לפני מצעד הגאווה בירושלים השנה – זו רק דוגמה לסוג הדברים שציון עושה.

יש לנו הנהגה נשית – תמר הרבה, הנשיאה שלנו היא פרופ׳ אליס שלוי, ממקימות שדולת הנשים בישראל ואני כיושבת הראש. אנחנו משלמות על זה לפעמים מחירים בדלתות שנסגרות בפנינו, אבל אנחנו לא מתנצלות על ההנהגה הנשית שלנו. הטקסטים שלנו הם שוויוניים ונשים בקהילה עושות הכל – זו לא שאלה בכלל.

יש בתפילה של ציון משהו מאוד עתיק, אבל גם משהו שכל הזמן מתחדש. זה מקום שסבא וסבתא שלי היו יכולים לשבת בו ולזהות את עצמם, אבל גם הנכדים שלהם יכולים לזהות בו את עצמם. התפילה היא הפעימה הקבועה של הקהילה, אבל יש בקהילה הרבה פתחים אחרים להיכנס לתוכה ולעשות בעולם. זה לוקח את היהדות מהעיסוק במה את לובשת, באם תתחתני או בחוקי כשרות, ומחזיר לה את הכבוד ואת החיים שלה – יהדות כתורת חיים. הרבה תמר מביאה את הקול שמדבר על מוסר יהודי באופן עמוק, לדוגמה סביב פעילות למען מבקשי מקלט. עבורנו זה להיות יהודי, להיות ישראלי.

חפצי ציון מוזס | פרויקט צילום מקומי
"זה נותן קול לאנשים שעושים טוב ומעודד אנשים לעשות טוב." (חפצי ציון מוזס)

ציון חיה את ירושלים של מטה, אבל מחוברת מאוד לירושלים של מעלה, למה שירושלים יכולה להיות. קהילה שמייצרת קשר עם הקהילה הנוצרית בירושלים, וקשרים עם מנהיגות מוסלמית מהאיזור – זה משהו שהוא בלב ליבה של ציון. יום ירושלים, לדוגמה, הוא יום מורכב בעיר. יש לנו אירוע משותף שנקרא "מאמינים" ובו מתכנסים מנהיגים מדתות וזרמים שונים כדי לייצר מקום ששרים בו ביחד, מתפללים יחד. זה אירוע שמגיעים אליו המון אנשים וזה מטעין בכח מאוד גדול. לפני שנתיים בחנוכה הגיעו בנצי גופשטיין ופעילי להב"ה לאירוע הדלקת נרות בין-דתית שלנו. אנחנו בחרנו להגיב לשנאה באור. פשוט שרנו שירים של אור ורקדנו סביבם עד שהם נטשו. זה סוג האמירה שלנו. שדבר כזה יכול לקרות בירושלים. זה מקום שנותן לי תקווה. תקווה לעיר ולמרחב בו אנחנו חיים. זה נותן קול לאנשים שעושים טוב ומעודד אנשים לעשות טוב.

יש עוד הרבה עבודה לעשות. מדאיג אותי שמכל עקרונות הדמוקרטיה אנחנו מדגישים דווקא את "שלטון הרוב", ולא את עקרון השוויון, מדאיג אותי שאנשים עובדים קשה ולא יכולים לחיות בכבוד. בעיקר מטרידה אותי המנהיגות שלנו שמעודדת חיים מתוך שנאה. זה משליך גם על היהדות, על איך היא נתפסת בקרב לא יהודים וגם על הקשרים שלנו עם יהדות התפוצות. אנחנו צריכים הרבה יותר ענווה.

ראיינה: שרון טל | צילום ועריכה: עפר קידר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

מה דעתך?

סיפורים מקומיים נוספים

מקומי

הצטרפו לחברים של פרויקט

מקומי

וקבלו מאיתנו מייל כשעולה סיפור חדש לאתר

דילוג לתוכן