מאיה אשחר: ליצנות חברתית זה קצת לחזור למה שהיה פעם | מקומי

מקומי

אנחנו חולקים מקום אבל לא מכירים, מופרדים לשבטים וקהילות, חיים, לומדים ועובדים בנפרד. לא הגיע הזמן להכיר?

"מקומי" הינו פרויקט צילום חברתי המאפשר היכרות עם הנשים והגברים המרכיבים את החברה בישראל. מאחורי הפרויקט עומדים עפר קידר צלם ובלוגר, שרון טל אשת החברה האזרחית וחגי גריידי אחד שאכפת לו. רוצים להשתתף? כיתבו לנו

מקומי

יש לך סיפור מקומי?

החיפוש אחר סיפורים מקומיים ממשיך!
רוצה להתראיין ולהצטלם?

מאיה אשחר, ליצנות חברתית | פרויקט צילום מקומי
ראיון, עריכה וצילום: שרון טל

ליצנות חברתית זה קצת לחזור למה שהיה פעם – זה לא הליצן של ימי ההולדת

מאיה אשחר, רמת גן

אני מאיה – זה בערך הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על עצמי, כל השאר לא בהכרח קבוע. אני עוסקת בחינוך, קרקס, אוכל וכיום עובדת בחברה להגנת הטבע כרכזת הדרכה של תחום הנוער. במקביל אני מנסה להקים קולקטיב של ליצנים שעוסקים בליצנות חברתית. ליצנות חברתית זה קצת לחזור למה שהיה פעם – משקפת את המציאות, רק ממקום בונה ומרפא. זה לא הליצן של ימי ההולדת, תופעה מהעשורים האחרונים. זה לעבוד עם הומור, עם אהבה, עם רגשות ובאופן כללי מחזיר כוחות לאנשים ולקהילה. 

לקרקס הגעתי במקרה – תפסתי טרמפים ובשיחה עם הזוג שאסף אותי הם סיפרו לי על הקרקס שהם נמצאים בו. זה התיישב לי במח, לקחתי מהם את הטלפון ואף על פי שתכננתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית, ידעתי שאני משנה תוכניות והולכת לקרקס, מקום בו לומדים אקרובטיקה, מחול, כוריאוגרפיה, תיאטרון, ליצנות ואפילו יוגה. שם פגשתי את צבא הליצנות או בשמו המלא צבא הליצנים המורדים המתקומם החשאי (C.I.R.C.A), ארכון שקם באנגליה סביב ה-G8 כמחאה יצירתית. 

תפקידו של ליצן החצר היא לא רק להצחיק אלא גם לספר את הבשורות הקשות למלך – להודיע לו שהפסיד במלחמה, או שקיימת מגפה וגם לתת למלך ביקורת. אני התחברתי לזה כי בהפגנות אני לא מרגישה שיש לי מקום, אני לא מאמינה בהפגנות – לא ראיתי איך זה משכנע אנשים. תמיד האמנתי בחינוך יותר מכל דבר אחר – אז מחאה יצירתית אפשרה לי להגיע להפגנה ולעשות משהו אחר – ליצור תקשורת עם הקהל ולייצר שיח. במצעד הגאווה, למשל, הלכנו בצדדיו ודיברנו עם אנשים על מה אנחנו גאים ועל מה אנחנו לא – יצרנו שיח מעבר לדיכוטומיה של גיי-בי-טראנס, נפתח שיח על זהויות בכלל.

נתקלתי בתיאוריה קווירית בטעות בספרייה עם חברות שעוד חיפשו את זה לפני ומבחינתי לא היה צריך להציף כלום, זה היה הדבר הכי סטנדרטי בעולם. כמה הזדעזעתי כשגיליתי שלא לכולם זה בא בטוב. זה הפתיע אותי שלא כולם ביסקסואלים, זה הפתיע אותי שאנשים ממש מרגישים כגבר או כאישה – אני לא מצליחה להבין מה זה אומר. היה לי קשה עם הגוף שלי וחלק מהסיבות שהלכתי לקרקס זה לעבוד עם הגוף ועליו. 

מאיה אשחר, ליצנות חברתית | פרויקט צילום מקומי
ליצנות חברתית – לא ליצן של ימי הולדת (צילום: שרון טל)

גדלתי בקיבוץ אז היה ברור שאם להתגייס אז להכי קרבי שיש אבל ככל שתאריך הגיוס התקרב התהליך שאני עברתי גרם לי להבין שזה יותר מדי נוגד את האמונות שלי ושאני לא אצליח לחיות את הדיסוננס הזה. עשרה ימים לפני מועד הגיוס שלחתי פקס ללשכת גיוס להגיד שאני לא יכולה – למזלי הכרתי מספיק אנשים שלימדו אותי שזה בכלל אפשרי בחוק. עברתי ועדת מצפון, שזה מה שבנות דתיות עוברות, יושב רב בוועדה ואת צריכה להוכיח שתורתך אמונתך, אבל ממש! את עונה לשאלות ומביאה עדים. מזל שיש לי היסטוריה של פציפיזם. שוחחרתי ובמקום זה עשיתי שירות אזרחי כמורה בפנימיה.

מה דעתך?

סיפורים מקומיים נוספים

מקומי

הצטרפו לחברים של פרויקט

מקומי

וקבלו מאיתנו מייל כשעולה סיפור חדש לאתר

דילוג לתוכן