שנים התגלגלתי בהייטק בלי לדעת בעצם מה אני רוצה לעשות בחיים, אבל היום זה קצת יותר ברור: אני בת 37.5, אמא לשניים, אשתו של, מעצבת גרפית עצמאית, ומנהלת של קהילת "יפותלאביביות" בפייסבוק. זאת קהילה עירונית של נשים מתל אביב, בכל גיל ומכל איזורי העיר. אלה צרכי המאה ה-21: מידע עובר מהר ובכמויות עצומות, יש לנו מעל אלף פוסטים ותגובות בקבוצה מדי יום, וכל אחת יכולה למצוא את הנישה שלה. אם לפני שנים היינו מקבלות אינפורמציה ממעגל חברות שהיינו פוגשות ממש, לגבי צימר בצפון או רואת חשבון טובה או כל דבר אחר, היום יש עוד אופציות. זה שינה לי את התפיסה לגבי מה זה שבט או קהילה נשית.
ברמה היומיומית, לנהל קהילה זה אומר לסנן שפה בוטה ופוסטים מעליבים, ולהקפיד לא להכניס פוליטיקה ולא לנקוט עמדות בויכוחים מבחוץ. לאפשר ביטוי לכולן, ולהוביל ברמה הרעיונית: לאפשר פעילויות של תרומות והתנדבות, ובמיוחד לתווך אג'נדות, כמו לאחרונה בנושא של אלימות נגד נשים, או, לדוגמא, תוך שיתופי פעולה שיש לנו עם ויצ"ו. זה, מבחינתי, הסיפוק העיקרי. אני, למשל, פחות מצליחה לפנות זמן להיפגש עם אנשים, אבל חשוב לי להיות בקשר ולתרום ולעזור ולארגן, וקהילות כאלה עונות בשבילי על הצורך הזה, וכנראה שגם לעוד נשים. כל מי שאני מכירה לוקחת על עצמה מטלות ותפקידים, גם בעבודה וגם בחיים. אנחנו לוקחות אחריות, וקהילות כאלה עוזרות לנו לעשות את זה יותר טוב. זה שינה לי את כל התפיסה שלי לגבי מה זה שבט או קהילה נשית, מה המשמעות של להיות עצמאית, ואמא, ואישתו של.
אין לי מושג איך מג'נגלים את כל הפעילות הזאת, התנדבות ואמהות וזוגיות ועבודה. אני חושבת שהשאלה היא בעצם מאיפה מוצאים כוח ולמה בכלל לרצות לעשות את זה. אז מסתבר שברגע שלדברים יש משמעות – את עושה אותם. אני בעיקר חיה את הקהילה שאני מנהלת ואת הגידול של הבנים שלי, ושני הדברים האלה משתלבים: בקהילה אני מאפשרת קידום לנשים, ובבית אני מחנכת שני ילדים להיות גברים יותר טובים.