שרית לייזרוביץ':החשש שלי הוא שהעשייה שלי תיעצר, כי כל יום אצלי זו מלחמה |מקומי

מקומי

אנחנו חולקים מקום אבל לא מכירים, מופרדים לשבטים וקהילות, חיים, לומדים ועובדים בנפרד. לא הגיע הזמן להכיר?

"מקומי" הינו פרויקט צילום חברתי המאפשר היכרות עם הנשים והגברים המרכיבים את החברה בישראל. מאחורי הפרויקט עומדים עפר קידר צלם ובלוגר, שרון טל אשת החברה האזרחית וחגי גריידי אחד שאכפת לו. רוצים להשתתף? כיתבו לנו

מקומי

יש לך סיפור מקומי?

החיפוש אחר סיפורים מקומיים ממשיך!
רוצה להתראיין ולהצטלם?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

החשש שלי הוא שהעשייה שלי תיעצר, כי כל יום אצלי זו מלחמה

שרית לייזרוביץ', באר שבע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הייתי בת 28 כשאיבחנו אותי. חייתי אז בתל אביב, עם שני תארים בהיסטוריה וקריירה בתיירות. קמתי יום אחד עם נימולים ברגליים ולא יכלתי ללכת. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: אוקיי, משהו כאן לא בסדר. רופאת המשפחה זיהתה את הסימנים והפנתה אותי למיון. המשכתי בסדרת בדיקות וכשהגיעה ההודעה בפקס, הבנתי טוב מאוד מה יש לי – ידעתי מה זו טרשת נפוצה.

ההורים שלי היו בחופשה באותו סוף שבוע. נסעתי לבית שלהם בבאר שבע, בכיתי כל הדרך, קראתי לחברים ונערכתי לאישפוז באיכילוב ביום ראשון על הבוקר. התקשרתי לעבודה בתל אביב כדי להודיע שאני לא מגיעה ואז להורים כדי לבקש שיחזרו מוקדם מהחופשה. כשהם הגיעו, ביקשתי מהם לשבת: "יש לי משהו לספר לכם" – הם לקחו את זה יותר קשה ממני. זה היה ההתקף הראשון, אבל הפסקתי לספור. האישפוז בתל אביב היה דווקא אחד "המגניבים", כי אחי היה מגיע לבקר וגם החברים מתל אביב הקיפו אותי כל הזמן באהבה.

שרית לייזרוביץ', באר שבע | פרויקט צילום מקומי
הסיפורים מעניינים יותר מהחפצים עצמם (שרית לייזרוביץ')

אחרי שחזרתי לגור בבאר שבע, עיר הולדתי, קיבלתי התקף משנה-החיים. אושפזתי לחודש בסורוקה והגעתי למצב של כיסא גלגלים והידרדרות רצינית בראייה. אחרי ההתקף הזה החלטתי שאני הולכת להגשים לעצמי את החלום להיות אוצרת. התנדבתי באותה תקופה במוזיאון הנגב לאמנות, ושם שמעתי על המחלקה לאוצרות ומזיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. עברו מאז שנתיים – אני מסיימת את הלימודים וכבר אוצרת.

להיות אוצרת של אתרי מורשת אומר לחקור את החפץ, המבנה או האנשים, ואז להנגיש את המידע לציבור הרחב, דרך תערוכה חוויתית שיהיה אפשר ללמוד ממנה. אנחנו לוקחים חפצים, מגלים את הסיפור מאחוריהם, שלפעמים מעניין יותר מהחפצים עצמם – ממש אינדיאנה ג'ונס.

החשש שלי הוא שהעשייה שלי תיעצר, כי כל יום אצלי זו מלחמה. זה נראה שאני בסדר ושהכל טוב, אבל אצל חולי טרשת, כל יום זו מלחמה. לקום בבוקר זו מלחמה. זה שיש לי כלבה שאני חייבת להוציא לטיול בבוקר וחתול שצריך לדאוג לו, לא מאפשר לי לומר: "אני לא יכולה".

החזרה לבאר שבע נתנה לי שקט להתרכז במה שחשוב – בלימודים ובקריאה, אבל המחיר הוא הבדידות, כי החברים שלי הם יותר במרכז ובירושלים. אני רוצה להישאר בבאר שבע, אני אוהבת את העיר ויש לי מה לתרום כאן, אבל בבאר שבע אין לי לאיפה להתקדם בתחום שלי, אז הכיוון הוא ירושלים. אני עושה כיום סטאז' במוזיאון ישראל – שזה הטופ בתחום שלי.

שרית לייזרוביץ', באר שבע | פרויקט צילום מקומי
החזרה לבאר שבע נתנה לי שקט להתרכז במה שחשוב (שרית לייזרוביץ')

ראיינה: שרון טל | עריכה וצילום: עפר קידר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

מה דעתך?

סיפורים מקומיים נוספים

דילוג לתוכן