המוטיבציה שלי לפתוח את הבית הפתוח, היתה כדי שלבן נוער שמגלה את המיניות שלו יהיה לאן ללכת והוא לא והוא יצטרך לשאוב את מקורות המידע שלו בגן העצמאות או כמו שאני גיליתי כילד חנון, דרך האנציקלופדיה העברית.
אנחנו חוגגים השנה 50 ל Stonewall שהתחילה את המהפכה הלהט"בית. ב-50 שנים הפכנו עולם. כשאני התחלתי לגלות את המיניות שלי נחשבתי לפושע, זה היה מעשה פלילי, נרדפתי על-ידי המשטרה בשל היותי הומו. לא היה שום מענה רגשי- ירושלים הייתה שממה. והנה עברו 22 שנים מאז שנפתח הבית הפתוח והעולם הוא שונה. צריך לראות את התהליכים האלו בפרספקטיבה היסטורית. אני מרגיש גאה שב-25 שנה של פעילות ציבורית הצלחנו לשנות באמת את ירושלים.
המצעד הכי משמעותי עבורי היה המצעד הראשון לפני 17 שנה. סביב השולחן במשטרה ישבו 15 שוטרים גברים והדוברת, והתחילו דאחקות: "אתם בטוחים שאתם רוצים לצעוד? מי יהיה מאחורה ומי מקדימה?". ענינו על השאלות, עד שבשלב מסוים מפקד מחוז ירושלים הבין שאנחנו רציניים, והיה שינוי באווירה. יום לפני המצעד ראיתי את מפקד המחוז מתדרך את השוטרים: "מחר יצעדו לראשונה הומואים ולסביות בירושלים, והתפקיד שלנו הוא להגן עליהם". אז זה שינוי – זה שינוי שעשינו.
לאורך הדרך היו מאבקים על כל דבר. עיריית ירושלים סירבה לתלות את הדגלים – הם חששו שזה יעורר מהומות- אז הלכנו לבית המשפט וזכינו. יום לפני המצעד כשראיתי הדגלים פרצתי בבכי- זה היה מאוד מרגש. והנה 18 שנה אחרי זו כבר לא שאלה, מגיעים 15,000 איש, זה כבר לא רק מצעד של הומואים ולסביות זה מצעד זכויות אדם.
ולמה דווקא בירושלים? ראשית כי אני ירושלמי ולמה שפעם בשנה אני לא אצעד בבטחה עם בן זוגי בירושלים וחוץ מזה ירושלים זקוקה לשינוי הזה. כשרואים אותי הולך עם בן הזוג בת"א ברור שאנחנו זוג אבל בירושלים משהו בשפת הגוף שלנו משתנה ואנחנו נראים כמו חברים טובים.
רוב הזכויות של הקהילה הלהט"בית הם זכויות שהשגנו עקב בצד אגודל, בדרך של פסיקה, וקל מאוד להפוך את הפסיקה הזאת. יש כל הזמן חשש של נסיגה ועל כן זה לא מפליא שדווקא השנה היה שוב שיח על תליית הדגלים. הזכויות שלנו מאוד שבריריות- הן לא כתובות באף מקום- כל מיני הישגים שהשגנו יכולים להעלם כהרף עין בלי שינויים דרמטים. זה מדאיג אותי. מצד שני אני כן מנסה להישאר אופטימי,במרחק הזמן של 50 שנה אנחנו במקום אחר לגמרי- בפרספקטיבה היסטורית העולם מתקדם .
