אז הלכנו לבית המשפט וזכינו. יום לפני המצעד כשראיתי הדגלים פרצתי בבכי - זה היה מאוד מרגש. | מקומי

מקומי

אנחנו חולקים מקום אבל לא מכירים, מופרדים לשבטים וקהילות, חיים, לומדים ועובדים בנפרד. לא הגיע הזמן להכיר?

"מקומי" הינו פרויקט צילום חברתי המאפשר היכרות עם הנשים והגברים המרכיבים את החברה בישראל. מאחורי הפרויקט עומדים עפר קידר צלם ובלוגר, שרון טל אשת החברה האזרחית וחגי גריידי אחד שאכפת לו. רוצים להשתתף? כיתבו לנו

מקומי

יש לך סיפור מקומי?

החיפוש אחר סיפורים מקומיים ממשיך!
רוצה להתראיין ולהצטלם?

דני סאביץ', מבשרת | פרויקט צילום מקומי - להכיר את האנשים שחיים סביבנו
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

אז הלכנו לבית המשפט וזכינו. יום לפני המצעד כשראיתי הדגלים פרצתי בבכי – זה היה מאוד מרגש.

דני סאביץ', מבשרת ציון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

המוטיבציה שלי לפתוח את הבית הפתוח, היתה כדי שלבן נוער שמגלה את המיניות שלו יהיה לאן ללכת והוא לא והוא יצטרך לשאוב את מקורות המידע שלו בגן העצמאות או כמו שאני גיליתי כילד חנון, דרך האנציקלופדיה העברית.

אנחנו חוגגים השנה 50 ל Stonewall שהתחילה את המהפכה הלהט"בית. ב-50 שנים הפכנו עולם. כשאני התחלתי לגלות את המיניות שלי נחשבתי לפושע, זה היה מעשה פלילי, נרדפתי על-ידי המשטרה בשל היותי הומו. לא היה שום מענה רגשי- ירושלים הייתה שממה. והנה עברו 22 שנים מאז שנפתח הבית הפתוח והעולם הוא שונה. צריך לראות את התהליכים האלו בפרספקטיבה היסטורית. אני מרגיש גאה שב-25 שנה של פעילות ציבורית הצלחנו לשנות באמת את ירושלים.

המצעד הכי משמעותי עבורי היה המצעד הראשון לפני 17 שנה. סביב השולחן במשטרה ישבו 15 שוטרים גברים והדוברת, והתחילו דאחקות: "אתם בטוחים שאתם רוצים לצעוד? מי יהיה מאחורה ומי מקדימה?". ענינו על השאלות, עד שבשלב מסוים מפקד מחוז ירושלים הבין שאנחנו רציניים, והיה שינוי באווירה. יום לפני המצעד ראיתי את מפקד המחוז מתדרך את השוטרים: "מחר יצעדו לראשונה הומואים ולסביות בירושלים, והתפקיד שלנו הוא להגן עליהם". אז זה שינוי – זה שינוי שעשינו.

לאורך הדרך היו מאבקים על כל דבר. עיריית ירושלים סירבה לתלות את הדגלים – הם חששו שזה יעורר מהומות- אז הלכנו לבית המשפט וזכינו. יום לפני המצעד כשראיתי הדגלים פרצתי בבכי- זה היה מאוד מרגש. והנה 18 שנה אחרי זו כבר לא שאלה, מגיעים 15,000 איש, זה כבר לא רק מצעד של הומואים ולסביות זה מצעד זכויות אדם.

ולמה דווקא בירושלים? ראשית כי אני ירושלמי ולמה שפעם בשנה אני לא אצעד בבטחה עם בן זוגי בירושלים וחוץ מזה ירושלים זקוקה לשינוי הזה. כשרואים אותי הולך עם בן הזוג בת"א ברור שאנחנו זוג אבל בירושלים משהו בשפת הגוף שלנו משתנה ואנחנו נראים כמו חברים טובים.

רוב הזכויות של הקהילה הלהט"בית הם זכויות שהשגנו עקב בצד אגודל, בדרך של פסיקה, וקל מאוד להפוך את הפסיקה הזאת. יש כל הזמן חשש של נסיגה ועל כן זה לא מפליא שדווקא השנה היה שוב שיח על תליית הדגלים. הזכויות שלנו מאוד שבריריות- הן לא כתובות באף מקום- כל מיני הישגים שהשגנו יכולים להעלם כהרף עין בלי שינויים דרמטים. זה מדאיג אותי. מצד שני אני כן מנסה להישאר אופטימי,במרחק הזמן של 50 שנה אנחנו במקום אחר לגמרי- בפרספקטיבה היסטורית העולם מתקדם .

דני סאביץ', מבשרת | פרויקט צילום מקומי - להכיר את האנשים שחיים סביבנו

ראיון ועריכה: שרון טל | צילום: עפר קידר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

מה דעתך?

סיפורים מקומיים נוספים

דילוג לתוכן