האוכלוסיה באבו קווידר חייה ללא תשתיות. אין פה תשתיות של ביוב, לא כבישים, אין פינוי אשפה. חיים כאן ללא חשמל אלא על אנרגיה סולארית. הילדים שלנו עובדים את השמש. הם קמים בבוקר ורוצים שיהיה שמש בשביל שיוכלו להדליק את הטלוויזיה ולהפעיל מכשירים סלולרים, להיכנס לפייסבוק. פעם בדואי דווקא רצה גשם – שיהיה לו תקופת אביב טובה לכבשים ולעדר. היום הדור החדש רוצה שמש, בשביל המכשירים הסלולריים והפייסבוק.
כשבנו את בית הספר קראו לו בית ספר נווה מדבר. שמו ארבעה קראוונים, שמו גדר והלכו. אני החלטתי להפוך את בית הספר לנווה מדבר כשמו. הילדים באים לכאן מסביבה מאוד קשה – אין מגרשים לשחק בהם, אין הרבה עצים, אין הרבה ירוק. לאורך ההיסטוריה גידלו כבשים אז היה קשה לגדל גם עצים. יש הרבה אכיפת בניה ואנשים גרים בבתים ממש צפופים. משפחה גדולה גרה בשני חדרים. זה לא כמו פעם שהבדואי גדל באוהל והיה שמח לארח אנשים שיבואו אליו הביתה ויראו את הגמלים והכבשים. הדור הצעיר, אני מצטער להגיד, אנחנו מתביישים לארח אנשים אצלנו בבית.
רתמנו את ההורים לבית הספר, נתנו להם להיות חלק. שתלנו את העצים ביחד אתם, ביחד עשינו את הריצוף, המזרקות. הם גאים בביה"ס. מי שרוצה להביא חבר לבקר את הבית אומר קודם בוא אני אראה לך את ביה"ס. אין לילדים בבית את מה שיש להם בבית הספר: מזגנים, מחשבים, שני מגרשי כדורגל והרבה פעילות חברתית. לכן הילדים אוהבים לבוא לבית הספר.
