אני פה בשוק ארבעים שנה. ירושה מאבא. זה היה שלו, וכדי שלא יקחו לנו את הדוכן התחלתי גם אני לעבוד פה. אבא שלי עבד בדוכן הזה מקום המדינה. אני מתל אביב כל החיים שלי. בא לפה כל יום, וכבר התרגלתי. אני לא יכול בלי השוק, זאת הבעיה. ככה זה אצל כולם, מי שנכנס פה לשוק – גמרנו, עד היום האחרון. לא יוצאים מפה. אני אוהב בעבודה הזאת את האנשים, להיות פעיל בחוץ, לא כל היום סגור בתוך משרד.
ומה אני לא אוהב? שיש פחות עבודה. פעם זה היה הרבה יותר בקצב, אבל מאז שפתחו את כל הסופרים ורשתות השיווק, אז יש פחות עבודה. הם עושים מבצעים על כל הפירות והירקות. אבל אין לנו ברירה, אנחנו מתקיימים מזה. פעם היינו מצליחים גם לחסוך כסף, עכשיו זה מהיד לפה. בגיל שלי כבר לא עוזבים לחפש הרפתקאות חדשות. יש לי שתי בנות ובן, אני אוריש להם את הדוכן כמו שאבא שלי הוריש לי, אבל אני לא מאמין שהם ימשיכו כאן. הבן שלי חזר בתשובה, למד להיות רב, אז אין באמת סיכוי שהוא יבוא לעבוד בכרמל.
