אולי זאת הרוח הלוחמנית של הלח"י שמחזיקה אותי ככה, גם בגיל 97. תמיד הייתי מרדנית, וציונית עוד מהבית, בוילנה. הייתי רבה עם אבא שלי, אני רציתי לעלות לישראל והוא לא היה מוכן לשמוע. אני רוויזיוניסטית גאה, וכתלמידת תיכון הייתי חברה בתנועת הנוער "מסדה" שהוקמה ביוזמת ז'בוטינסקי. אפילו הספקתי ב-1939 להירשם ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה, אבל אז פרצה המלחמה. את אבא שלי לקחו מיד, ואני עברתי את השואה כנערה, שנתיים בגטו ואחר כך שנתיים במחנה ריכוז, ועוד שנה בדכאו. כששיחררו אותנו התגלגלתי באירופה, מגרמניה לאוסטריה ומשם לאיטליה.
בדרך פגשתי חיילים יהודים מהבריגדה, שחיפשו ניצולים שרוצים לעלות לארץ, והצטרפתי אליהם. היינו עוברים במשאית וצועקים ליהודים להצטרף, ואת מי שרצה היינו לוקחים איתנו. אני אירגנתי את הרשימות של אלה שהיו עולים על האוניות לארץ, אבל משום מה אותי לא צירפו אליהם, אולי כי הם היו שמאלנים ואני רוויזיוניסטית… אז החלטתי לנסוע בעצמי. מכרים שנסעו למקסיקו לפני המלחמה שלחו לנו כסף וכרטיסים לבוא אליהם. זייפתי מסמכים לי ולבן-דוד שהצטרף, ויצאנו לדרך. היתה לי ויזה גם לאוסטרליה, אבל אני רק חשבתי על ישראל. בדרך למקסיקו, בברצלונה, התגנבתי לספינה שבמקרה שמעתי שמגיעה לארץ בלי שאף אחד יידע, וככה הגעתי. כל המלחמה זכרתי שלאמא היתה בת דודה בתל אביב, ברחוב בן יהודה, והצלחתי למצוא אותה.
בארץ התעניינתי מה עלה בגורל החברים שלי מהתנועה הרוויזיוניסטית בוילנה, והסתבר שהם היו במחתרת והאנגלים היו רודפים אחריהם. חשבתי לעצמי, אחרי כל מה שעברנו באירופה ובעליה הבלתי ליגאלית, עוד הבריטים מתנהגים אלינו ככה?! אני חייבת להילחם בהם! והתגייסתי ללח"י. השתתפתי בהרבה פעולות, ובנועזת ביותר נתפסתי ונידונתי למוות. בסופו של דבר לא הוציאו אותי להורג, רק הייתי במאסר.
עד גיל 72 עבדתי כמנהלת חשבונות, וחבל שהפסקתי. קשה להיות זקן למי שהורגל לחיים פעילים. אני מציירת, משחקת קלפים במחשב ועוזרת לילדים, לנכדים ולנינים שלי. לא הכל מושלם, ביטוח לאומי עושה בעיות ולא כל הנכדים מסודרים עדיין, אבל החיים משתנים כל הזמן, וכנראה שגם זה חשוב לאריכות ימים.
ראיון: שרון טל | עריכה: חגי גריידי | צילום: עפר קידר
