מקוֹמִי | Mekomi | مِكومي

11 שנים אני בישראל, מאז שהייתי בת 39. בפיליפינים למדתי תואר במסחר והנהלת חשבונות, ועבדתי בחברה גדולה עד שאמי נפטרה מסרטן. בגלל שאני הילדה הצעירה ביותר של הורי, חזרתי הביתה כדי לטפל באבי שנשאר לבד. אחרי חמש שנים בבית אמרתי לו שאני לא יכולה יותר, שאני רוצה לראות עולם. מחברים שמעתי על ישראל, המקום שבו ישו נולד, והחלטתי לבוא לפה. ישראל מצאה חן בעיני, ונשארתי.

תמיד הייתי ילדה חרוצה, עם חזון וראייה קדימה. רציתי לראות עולם, לפרוץ דרך. בחצר בית הספר שלנו היה חדר קטן, ובו היתה המרפאה של דר' סאלים. כל יום בהפסקה הייתי יוצאת, עם ספר ביד, ויושבת מול החדר שלו, רואה איך הוא מטפל בחולים שמגיעים. יום אחד הוא קרא לי, ושאל אותי למה אני יושבת שם; אמרתי לו שאני מסתכלת איך הוא עוזר לאנשים, ושיום אחד גם אני אהיה רופאה. הוא נתן לי חלוק במתנה, ואני עשיתי לעצמי סטטוסקופ והייתי בודקת איתו אנשים.

כשהבן שלי היה בן כמה חודשים לקחתי אותו לבית חולים כי הוא הרגיש לא טוב. אחרי שהאחיות אמרו לי כמה הוא חמוד, פתאום ראיתי שהן ניגשות לחדר צדדי ושמות מסיכות על הפנים. שאלתי אותן, למה צריך מסיכות?

אולי זאת הרוח הלוחמנית של הלח"י שמחזיקה אותי ככה, גם בגיל 97. תמיד הייתי מרדנית, וציונית עוד מהבית, בוילנה. הייתי רבה עם אבא שלי, אני רציתי לעלות לישראל והוא לא היה מוכן לשמוע. אני רוויזיוניסטית גאה, וכתלמידת תיכון הייתי חברה בתנועת הנוער "מסדה" שהוקמה ביוזמת ז'בוטינסקי. אפילו הספקתי ב-1939 להירשם ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה, אבל אז פרצה המלחמה. את אבא שלי לקחו מיד, ואני עברתי את השואה כנערה, שנתיים בגטו ואחר כך שנתיים במחנה ריכוז, ועוד שנה בדכאו. כששיחררו אותנו התגלגלתי באירופה, מגרמניה לאוסטריה ומשם לאיטליה.

שנים התגלגלתי בהייטק בלי לדעת בעצם מה אני רוצה לעשות בחיים, אבל היום זה קצת יותר ברור: אני בת 37.5, אמא לשניים, אשתו של, מעצבת גרפית עצמאית, ומנהלת של קהילת "יפותלאביביות" בפייסבוק. זאת קהילה עירונית של נשים מתל אביב, בכל גיל ומכל איזורי העיר.

הילד שבא לבית הספר הולך ברגל חצי קילומטר, קילומטר או אפילו שני קילומטר. הוא בא ממשפחה צפופה, עשרה ילדים בחדר וזה קשה ואז הוא בא לביה"ס, הוא רואה את המרחב וזה עושה לו טוב. לכן האלימות כאן היא כמעט אפס. יש פה ממש אווירה חיובית שתורמת ללמידה.

העולם הרבה פעמים לא מותאם לי, הוא הרבה פעמים לא לוקח אותי בחשבון, אני חצי שקופה מבחינתו. זה קצת אבסורד כי אני עם כיסא גלגלים ויש בי משהו מאוד נוכח ועם זאת אני חצי שקופה.
ועדיין לי יש את הבחירה לבוא, להתריע, לפעול, לעשות – זאת הבחירה שלי וזה נותן לי כח- אני מודה. עבורי זה כלי מעולה.

אנשים בעיר מכירים אותי מבחינת התנהגות, מבחינת הערכים שלי. יודעים מי זו סארה. אם אני מחונכת מבית ההורים, אני שומרת על איך שאני מחונכת אם אני בחוץ או אם בבית. אני לא רוצה לעזוב, המקום שלי פה, גם אם הייתה לי אפשרות לחזור ללוד (איפה שגדלתי) אני אומרת לא, אני פה ואני אתקדם מפה.

נולדתי ברוסיה, והגעתי לארץ בגיל 18. כבר מילדות היצירה היתה הדרך שלי לספר על הדברים המעניינים שראיתי סביבי. כשמצאתי את הצורפות, ידעתי שהיא תלך איתי תמיד. הבחירה להציג ולמכור את האמנות שלי במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב לא תמיד קלה, אבל להסתגר בסטודיו ולעבוד לא נותן את אותו סיפוק מיידי של פגישת הקהל. אני מושפע מהתרבות הרוסית שבה גדלתי, אבל משתמש במטבעות ישראליים ישנים כדי לספר על העבר של המדינה שלנו וכדי להראות מה אני חושב על ערכו של הכסף, כאמצעי ולא כמטרה.